דברים באירוע לכבוד ספרו של אלכסנדר קלוגה, הנקודה העיוורת של השטן, סיפורים
מכון גתה, תל אביב, 16.3.2017


על האסטרטגיה האסתטית בסיפורים של אלכסנדר קלוגה

מאת: אסתר דותן

לומר אלכסנדר קלוגה פירושו לטבול באוקיינוס עצום. אגע רק במעט מתוך האינסוף הזה וגם אמשיך ללמוד אותו.

אתחיל, בעוד רגע, דווקא משמות השערים הסהרוריים למדי של "הנקודה העיוורת של השטן", ספרו של אלכסנדר קלוגה שראה אור במקור הגרמני ב-2003. באמצעות הסיפורים קלוגה חושב את ההתרחשויות על פני הגלובוס ואת האנשים החיים אותן - מהעבר הרחוק והקרוב. המהדורה העברית היא מבחר מתוך המקור הגרמני – 171 סיפורים מתוך 500. כל אחד משערי הספר הוא מונטאז', שמחבר באסוציאטיביות מופגנת מכלול של סיפורים קצרים וקצרצרים. והנה השערים:


אלכסנדר קלוּגֶה, הנקודה העיוורת של השטן
  • מעט ידוע על מעשיו הטובים של השטן
  • אהבה כשפה זרה
  • סרייבו, ויהיה שם המקום אשר יהיה
  • עיוור מעופף
  • סיפורי רוחות

המסגרת היא של אי ודאות. בולט בה מאוד היעדר מסד רציונלי. שולטים בה בערבובייה נסיבות אובייקטיביות כמצב מלחמה, קפיטליזם תועלתני ונצלני, רגשות, יחסים. בתוך כל אלה אלכסנדר קלוגה מנסה להבין, לעקוב, כיצד הגברים והנשים מן השורה או בעלי התפקידים שבסיפוריו בוחרים כיוון ומעצבים גורל אישי או קיבוצי.

סיפורים במרחב הציבורי

אולי יש המדפדפים ב"הנקודה העיוורת של השטן" ותוהים, סיפורים? כן, סיפורים. אמנם כאלה שלא תמיד בהכרח תפורים על פי הציפיות שלנו. הם אינם בנויים על מרכיב של הזדהות. ובוודאי גם לא על סחיטה רגשית. אלה סיפורים החבים לְאסטרטגיות אוונגרדיות, לברכט, לַמונטאז', לְאסתטיקה מסאית. סיפורים של מי שמערבב קני מידה זערוריים עם אלה הקוסמיים. סיפורים של מי שלשונו, הדמיון האינטלקטואלי והחזותי שלו וערנותו אל העולם סביבו, נכרכים יחד מתוקף הסובייקטיביות שלו המיישמת ביודעין צורות מבע – אסטרטגיה אסתטית מסוימת. סובייקטיביות היא לא בהכרח רדיוס שלא חורג מהטבור וּמכריז אני-אני-אני, היא יכולה להתנתב אל מישורים פחות ישירים וגלויים. כזאת היא הסובייקטיביות המתגלה בסיפוריו של קלוגה – של המחבר ושל מה שמסופר. הסובייקטיביות והאובייקטיביות, וגם הסובייקט והאובייקט, אצל קלוגה לעולם אינם הפכים. הם קונסטלציה. מערך קישורים.

עוד אחד מהמאפיינים באסטרטגיה האסתטית של קלוגה הוא ערבוב רדיקלי של עובדה והמצאה. וכפי שאמר האברמס: בסיפורי קלוגה אי אפשר לדעת מה עובדה ממשית ומה הוא המציא, אבל מה שהוא מספר היה יכול לקרות. לדוגמה מתוך "הנקודה העיוורת של השטן", שני סיפורים שבמרכזם דמות ממשית, דמותו הנודעת מאוד של מרסל פּרוסט: "לאהוב מה שרחוק" ו"בִּשלושה", שניהם מהשער "אהבה כשפה זרה". איזה יופי של כותרת. אגב, את העיסוק האירוני, ואף הסרקטי, ואולי האכזרי, בפרוסט בספר אפשר להבין כמעין פרובוקציה לאדורנו, שייחד מקום רב לפרוסט וְלִשְאלות אסתטיות מנותקות ממבט אנליטי של חברה. בעניין הזה, אמר קלוגה באלגנטיות, בראיון, כי הוא ושותפו לספרים התיאורטיים, הסוציולוג אוסקר נֶגְט, מקפידים יותר מאדורנו בְּעניינים חברתיים, והוא מוסיף, שמבחינת האספקט הזה הם קרובים יותר לברכט, וכי יש שאלות בוערות לבד ממוזיקה שגם עליהן יש לתת את הדעת כיום. ואומר את זה קלוגה, מי שהמוזיקה קרובה אליו מאוד ועולם המוזיקה אף שזור בכמה מהסיפורים בספר. מוזיקה היא גם חלק מרקורד הלימודים האקדמיים שלו; ויתר על כן, אומר את זה מי שהאוטונומיה של היוצר היא ערך מהותי בשבילו. ואם לחזור לסבך המצאה/עובדה בסיפורים, יש להוסיף ולהבהיר: מה שהוא מספר היה יכול לקרות ויש לו משמעות היסטורית בגלל ההֶקשר האנליטי המפרק למרכיבים, העושה הבחנות, שקלוגה מעניק למציאות הקונקרטית שבתוכה העובדה המומצאת, וכמובן זו הממשית, שתולה.

במבחר בעברית ישנם שני סיפורים המתייחסים ישירות לאדורנו, אשר לקלוגה הצעיר היו עימו קשרים אמיצים. למרות הפרובוקציה או הוויכוח שהזכרתי לעיל, יש בסיפורים הללו הערכה רבה וחיבה גלויה לאדורנו: הסיפור השנון "אהובתו של אדורנו" והסיפור החותם את הספר, ולא בכדי, על הלוויה של אדורנו. ליחסים ולבני אדם יש פנים רבות, אין שלם טוטלי, יש צדדים פרטיקולריים. נקודה עקרונית אצל קלוגה.

בסיפוריו של אלכסנדר קלוגה, שנולד ב-1932 בהאלברשטאט, גרמניה, רגע לפני הטלטלה הגדולה, מוצאים את מקומם שלל המדיומים שהסובייקטיביות הספציפית שלו התנסתה בהם. על כן נמצא בסיפורים: גם דקדקנות לפרטים של המשפטן שבו; גם בימוי חזותי מאוד של מצבים כאילו לפנינו תמונות על מסך באחד מסרטיו; גם דיאלוגים של תסריטאי; גם רצפים מונטאז'יים מחוררים ובלתי מאוחים בכוונה תחילה של מי שרואה את המציאות כִּסבך של סתירות; גם אנליזה של הוגה חברתי שמעמיד "אתר בנייה", בלשונו, המאלץ אותנו, לא פחות מאשר את הנפשות הפועלות בסיפור, לחפש קואורדינטות; ונמצא בסיפורים גם מצבים קונקרטיים המעוררים שאלות על תוקפו של מרחב אינטלקטואלי המאכלס, בין היתר, את קאנט, מרקס, פרויד, את אדורנו כאמור לעיל, את ולטר בנימין כמקור חוזר ונשנה של השראה - מהלך שקלוגה מכנה אותו "הצלבת עניינים" או "מיפוי צולב", כלומר, הנגדה של הניסיון האקטואלי של גברים ונשים לְפילוסופיה נוקשה. כך במיוחד בהתייחס לאידיאליזם של קאנט ולנחרצות של תפיסת ההיסטוריה של מרקס. וּבְאחת מהערותיו בספר הוא מסביר, "מיפוי צולב ברוח העיקרון: 'שוטט בהרי הֶרץ על פי מפת הרחובות של לונדון'", ומוסיף, "הֶרץ הוא אזור הררי בלתי נגיש במרכז גרמניה". שום מפה, כמובן, לא תעזור.

בראיון לקראת הקרנת הסרט "פרידה מהאתמול", 1966, בפסטיבל הקולנוע בוונציה, סרט שזכה בפרס הפסטיבל, סיפר קלוגה בפשטות דבר-מה שאפשר לזהות בו נדבך עקרוני בפרקטיקה האסתטית שלו – בְּסיפור, בְּקולנוע, בַּכתיבה המסאית שלו, וגם בעבודות לטלוויזיה שהוא שותל מאז 1987 באופן חתרני (חתרני בְּמיקום, בְּצורה וּבְתוכן) בכמה ערוצים פרטיים בגרמניה, וכך אמר: "בסרטים אילמים מרתקות אותי תמיד הכותרות בין השוטים. מאחר שמבחינה ספרותית הכותרות האלה בדרך כלל סתמיות וּבקושי מעבירות מידע או ממוקמות במקום הלא נכון, שאלתי את עצמי למה אני אוהב להביט בהן. אני שמח לראות אותן משום שכאשר הן על המסך המוח שלי מתחיל לעבוד ולהפליג בדמיונות עצמאיים. לאחר מכן אני נכון בשמחה להמשיך לראות את התמונות שעל המסך". והוא מוסיף במקום אחר: "להביא אל העולם מחשבות ספונטניות של אנשים הייתה השיטה של סוקרטס. אני אוהב את זה".

אם כן, התכלית היא קורא, צופה, כשותף פעיל. שותף פעיל לשאול על דרכי חשיבה ועל אופני פעולה. לצורך זה קלוגה נוקט אסטרטגיה אסתטית כפי שתיארתיה בקצרה לעיל, והיא כוללת גם אמצעי השהיה לשם עירוב הקורא דוגמת דימויים עזים מארכיון הדימויים העצום שלו שהוא אוסף ממקורות שונים ומפזר בתוך הטקסט או שילוב של משפטים מסוג מסוים - בשירה או בפרוזה - ובעיניי הם מעין דיבור ותפקיד של מקהלה יוונית. אני מתעקשת על המלה אסטרטגיה, שכן היא מעשה מחושב השואף להיות נוכֵח, ואם אפשר להשפיע, בתוך מרחב ציבורי.

מובנו של המושג מרחב ציבורי אצל קלוגה ונגט הוא רב-פנים, והדגש בו, אומר קלוגה, הוא על ייצור משמעויות, פן שנעדר לגמרי ממושג המרחב הציבורי של האברמס. האברמס, קלוגה אומר, התרכז באספקט ההפצה של משמעויות. כלומר, התרכז בכלי התקשורת. המושג מרחב ציבורי לפי קלוגה ונגט הרבה יותר רחב: א. כינוי לאתרים או למישורים החברתיים שבהם משמעויות מיוצרות, מופצות ומקיימות יחסי חליפין; ב. החומר הרעיוני שממנו מתנסחים ומיוצרים מושגים; ג. האופק הכללי של ההוויה החברתית.

ועוד על פי קלוגה בעניין זה: גם אדורנו וגם האברמס לא התייחסו כלל למרחב של ייצור, והוא מוסיף: דווקא בו חבוי הפוטנציאל לְהתנגדות. על אדורנו אמר, כי הוא מעולם לא ראה ממש בית חרושת; עניין אותו מה עושה המוזיקה, מה עשה פרוסט. מנגד, לַייצור יש מקום מרכזי בפרקטיקה של קלוגה, וליתר דיוק לאמצעֵי "הייצור הנגדי", מושג של קלוגה ונגט. בד בבד קלוגה לא רומנטיקן. "אמנות", הוא אומר, "אינה יכולה לחולל מהפכות, ועם הסתירה הזאת צריך לחיות".

קלוגה נשאר נאמן לשלילה הדיאלקטית של אדורנו והורקהיימר, אך מדגיש יותר את חלקם של הרגשות והחושים בְּמהלכים, בְּהתנהגות, בצורות התנגדות, של בני אדם. לא הכול היגיון. כל זה בא לידי ביטוי בַּנוכחות המכריעה של המקריות ושל רובדי המוטיבציה הסובייקטיבית בסיפוריו, גם ב"הנקודה העיוורת של השטן", ובשאר המדיומים שלו. הכושר להבדיל, יכולת ההבדלה, הפירוק למרכיבים של מצבים, הם הכלי והמטרה באנליזה הביקורתית של קלוגה. הפרטנות בסיפורים באה גם מהכיוון הזה, היא משרתת את הליך ההבדלה. אין מגירה אחת המסבירה הכול.

מניפסט אוברהאוזן

קצת פֶּרְספקטיבה לסיפורי "הנקודה העיוורת של השטן". קלוגה היה מהיוזמים והמנסחים של מניפסט אוברהאוזן ב-1962, מניפסט שהיה גם הבסיס למגמות של הקולנוע הגרמני החדש אשר התגבש באמצע אותו עשור. קולנוע שכללית, לימים, נגרר במידה רבה אל המיינסטרים ולגישות רביזיוניסטיות וקורבניוֹת. המניפסט עצמו היה אמנם דברם המרדני של דור חדש של אנשי קולנוע, אך מגמותיו תקפות עד היום ביצירה של קלוגה על מגוון המדיומים שלה. המניפסט יצא נגד קולנוע בשירות המדינה ונגד היקבּעות הסטטוס קוו, נגד קולנוע שמתמצה בְּפוּלחן וּבְהסחת דעת, נגד קולנוע שמסייע למיסודה של האַמנזיה, נגד קולנוע שהוא וַליום להמונים, נגד קולנוע שמאבן את הדמיון והמחשבה. מניפסט רלוונטי לכל יצירה עד לרגע זה. גם בארץ.

עבר לא חתום

ההיסטוריה, כפי שמתבונן בה קלוגה, היא לא עבר חתום אלא כזה השזור בַּהווה – הווה שהקורא או הצופה אמורים לפעול בתוכו. הרלוונטיות של אלמנטים מן העבר שממשיכים לפעול בתוך מציאות אנדרלמוסית של הווה ויש להם השלכה על עתיד היא מוטיב חוזר ברבים מסיפורי "הנקודה העיוורת של השטן", וגם בכל יצירתו.

האירועים שבהקשרם נטווים הסיפורים על דמויות אינדיווידואליות ועל ההוֹויוּת של העבר בספר אינם מתמקדים רק במה שקרה וקורה בגרמניה, אלא גם סביב מוקדי כוח ויחסי כוח במקומות שונים בעולמנו הגלובלי, ואשר יש להם השלכה על חיי יחידים וַחֲבָרות בהווה: כך לדוגמה, עיראק, צ'רנובּיל, ה-11 בספטמבר, הבית הלבן - אשר היה לאקטואלי יותר מתמיד.




אלכסנדר קְלוּגֶה בהוצאת פיתום
הנקודה העיוורת של השטן
 
 
אני מפוצץ רק עם פקודה בכתב
(מתוך הנקודה העיוורת של השטן)
 
 
הפצצת הַלְבֶּרְשטאדט בִּשמונה באפריל 1945
 
 

על אלכסנדר קלוגה
אלכסנדר קלוגה בשיחה עם האוצר השווייצי, ממנהלי הסרפנטיין בלונדון, הנס אולריך אובריסט (e-flux)
 
 
סיפור מאת אלכסנדר קלוגה
"ניסוי אהבה", (עיתון "הארץ")
 
 
מבוא ל"ברוטליות באבן" של קלוגה ושאמוני (אסתר דותן)
 


ספרים בהוצאה


שלחו לי עדכונים
מעוניינים להתעדכן על ספרים חדשים ועל אירועים? אנא מלאו כתובת דוא"ל

דוא"ל: