על וסביב ספרו של האל פוסטר: "וּמה אחרי פארסה: אמנות וּבִיקורת בעידן זה של קריסה"

דברים לאירוע לכבוד הספר במסגרת מפגש ושיחה בתערוכתו של יואב וינפלד, "הנחות עורף", אטלייה שמי, קיבוץ כברי, 24.9.2022

פן משחקי, יסוד רב עוצמה באמנות, אפשר לזהות בנתיב שהולך בו האמן הצעיר יואב וינפלד. "הנחות עורף"! כבר בכותרת התערוכה הזאת יש משחק מסקרן בין היומיומי-קונקרטי (הנחות חורף באיזה קַניון למשל) לבין רובד מופשט – משמעותה הכפולה של המלה הנחה. ועל איזה עורף מדובר? על זה הצבאי? האזרחי? או אולי זה רמז לאיזו שוּליוּת? או שמא זה "קשה העורף"? או זהו עורף גופני מאוד? יואב רקח פרקטיקת airbrush אוורירית, המשחקת, משחקת גם היא, באופן מרשים עם הפער בין המכני-מנוכר לבין האינטימי-הגופני-החי. בהמשך דבריי אני רומזת כי הפרקטיקה שלו קרובה יותר לעין הקולנועית – המצלמה - שדז'יגה ורטוב דיבר עליה כהרחבה תותבת של הגוף, מאשר לאדישותה של עין הרובוט. הפרקטיקה הזאת, על עדינותה, ממחישה, כמובן, כשהיא מוצגת במקום הזה, בחלל הסטודיו לשעבר של פַּסל האבן והמתכת יחיאל שמי, היבט פרספקטיבי בין עבר שאין למחקו לבין הווה באמנות הישראלית, את חלוף העתים הטוען ומחדד ומנגיד אספקטים בהווה. מבט פרספקטיבי רב כיווני הוא אחד המרכיבים בהתבוננותו של האל פוסטר באמנות. פוסטר, פרופ' באוניברסיטת פרינסטון ואחד מעורכי כתב העת אוקטובר והוצאת הספרים שלידו.

האל פוסטר כותב מהודק. אין מלים מיותרות. מאתגר לתרגם אבל מתגמל - כל משפט הוא תוכן. אין מה שאכנה השפרצת מלים לתפארת האני. המבחר הזה מספרו האחרון, שבמקור האנגלי ראה אור ב-2020, הוא קובץ של מאמרים קצרים אך טעונים. פוסטר מתבונן לעומק בעבודות אמנות: הוא ער לאסתטיקה שלהן, לעיגון ההיסטורי שלהן, לעולם המחשבה שמזין אותן, ער באיזה עולם אמנות הן נטועות ובאיזה עולם נטוע עולם האמנות הזה. ולאור כל אלה, גם מתייחס לאתגרים שהן מגלמות ואף באילו מהמורות הן נתקלות. כתיבתו, כפי שהוא מגדיר אותה, חותרת לדרך ביניים בין פרשנות עיתונאית לבין כתיבה תיאורטית.

לדידו אין דרך אחת של אמנות עכשווית, יש פרקטיקות שונות. בספרו הוא בחר לעמוד על כמה מהן, שהן, בלשונו, ביטויים סימפטומטיים של מבע, של חקירות ביקורתיות ושל דרכים אלטרנטיביות. הוא לא בוחר במקרה. וחשוב להדגיש, אמנות עכשווית לא אמורה להיות צעקת האופנה של העונה האחרונה. אופנה היא אופנה ואמנות היא אמנות, וכאמור, הפרספקטיבה מכל הסוגים עקרונית לה.

***

להלן כמה מהשאלות, בעיקר בצורתן כשאלות, שהאל פוסטר דן בהן ומעמיד הן אתגרים לצופים החווים יצירות אמנות והן חומר למחשבה לקוראיו ואף לאמנים עצמם

1. פול צ'אן. האל פוסטר מתייחס במאמרו על פול צ'אן לתכונה לא ברורה מאליה ואף מפתיעה, שהיא מהותית ועקרונית בעבודות של צ'אן: הרוח של הבלתי מתיישב, הסתירתיות. מה כוחו של הבלתי מתיישב בעבודות של צ'אן? פוסטר מצית את המחשבה כבר בבחירת הכותרת למאמרו זה: conspirators, שבתגובה ראשונה אנו קושרים אותה עם המושג קונספירציה. אך מסתבר שהמושג מורכב יותר, ובמקורו משמעו "לנשום יחדיו", להתאגד יחדיו – לתכלית ערכית או בזויה. צוהר לדימוי פתוח, ליבת האמנות של פול צ'אן.
   
   העבודה מ-2017 של צ'אן, פֶּנטה-סופיה [חוכמה מרובת פאות] (או שמחת חיים בתוך אסון בעולם המערב), שהינה במרכז המאמר על צ'אן, בנויה מקבוצות של דמויות עשויות ניילון ומוסלין ה"מוקנטות" על ידי מאווררים שמותקנים מתחתן - ומתנועעות. הדמויות הללו מכונות על ידי פול צ'אן "הנושמים". האל פוסטר מחדד את התחושה שהן חופשיות וּכבולות בו-זמנית. וגם מוסיף, לרגע הן נתפסות כבני אדם ולרגע – כשקיות אשפה מתנופפות ברוח. "קשה להימנע מלחוש", הוא אומר, "כי הן בני אדם שהפכו לפסולת, שחייהם רמוסים, או שמא הם מנודים המתמלאים חיות מחודשת מכוח הפחד והתיעוב", ומצפים "בקוצר רוח לקריאה לדגל של גל פשיסטי חדש". החופש האסוציאטיבי שפול צ'אן מייצר, על פי פוסטר, מאפשר לראות ב"נושמים יחדיו" דימוי גרעיני, החוצה תקופות ותרבויות ומתחייה במשמעויות שונות בהקשרים שונים: במצבים מסוימים הנושמים הללו הם המון הנוהר אחרי שד זדוני והרסני – מעין טראמפ גזעני משתולל, מעין בן גביר כזה שאף קיבל תעודת כַּשרות זדונית, ובמצבים אחרים זהו המון המתקומם נגד השד הזדוני – "נושמי כל העולם, התאחֵדו! התקוממו! ". הדימוי פתוח, הוא אינו מתקבע בסד של משמעות אחת, אלא מתחייה מחדש על פי האסוציאציות ונותר אפקטיבי, שכן הוא אוגר מטען סמלי מתמשך, פוסטר מדגיש, שלא כמו האמנזיה העכשווית של כלי התקשורת.
2. ג'ף קונס. עולם אחר. אלו מעבודותיו של ג'ף קונס – שמרבים לבטלו כמעט באופן גורף – אפקטיביות ומתי לא? כן, פוסטר מזהה צדדים אפקטיביים מאוד בעבודות מסוימות של קונס. הוא מנתח לא רק את כשליו אלא גם היכן כוחו ומאיזו בחינה. מה ההבדל, לפיכך, בין הפסל ארנב, 1986, לבין, למשל, הדימויים בסדרה "תוצרת גן עדן", 1989 – 1991, שבהם משולבות דמותו של קונס ודמותה של צ'יצ'ולינה (אילונה סטולר, כוכבת הפורנו והפוליטיקאית ההונגרייה-איטלקייה, אשתו לשעבר)?
   
   מהו העמעום, על פי פוסטר, בענייני סקס ומעמד שקונס משדר דרך דימוייו בטובות שבעבודותיו? מה תפקיד העמעום הזה הנוחת על הצופה?
3. קלייר פונטיין. אמנית שהיא עצמה רדי מייד – מאגדת בדמותה שתי ישויות, את פוּלְוְיָה קַרְנֶוָלֶה ילידת נאפולי וג'יימס תוֹרנהיל הבריטי. כיצד היא יוצרת בעבודתה מטבעות, 2006, לדוגמה, ביטוי לאחד העניינים המעסיקים אותה: מצב של "שממה מטפיזית" – כלומר מקום שבו המשמעות שהייתה קיימת עד כה מתפוגגת וכל משמעות חדשה אינה באה במקומה? ואיזה מובן קונקרטי יש בעבודה הזאת ל"שממה מטפזית"? על כך ועוד ראו במאמר "שביתת אנוש".
4. אקסהיביציוניסטים. כותרת מבריקה וקולעת לתוכן המסוים של המאמר הזה הדן באוצרוּת. איזה סוג אוצרוּת מייצג קלאוס בייזנבך (היה, בין היתר, אוצר במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, ועד לאחרונה, מנהל המוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס) לבין זו שמייצגים אנסֶלְם פרנק ושותפיו בבית תרבויות העולם בברלין (הנזכרים בהערה 4 במאמר)? חומר למחשבה.
5. שכבת בסיס. כותרת המאמר כשם ציור של קרי ג'יימס מרשל מ-2018. העבודות העשירות והמרובדות של מרשל שואפות לחולל שינוי בתודעה הכפולה "אפריקאי-אמריקאי" ו"אמריקאי". במה דומה גישתו, ויש הרבה דומה, ובמה שונה – יש גם מזה - מזו של המגמה המסקרנת הקרויה undercommons, המדברת על צורות חדשות של סולידריוּת אופוזיציונית הדוחות קטגוריזציות פשטניות, סוג של סולידריות שמדברים עליה פרד מוֹטֶן, המשורר והתיאורטיקן האמריקאי, והשותף לפעילותו סטפאנו הארני? למגמות בשאלות הקשורות לזהות קולקטיבית יש ניואנסים. יתר על כן, יש גם עימותים בתוך קהילה המסמנת את זהותה, לא הכול עיסה אחת. לכך אחזור בסוף דבריי.
6. עין הרובוט. במה שונה עין הרובוט שהרוּן פארוֹקי יורד לעומקה ומפרקה לגורמים בעבודתו עין/מכונה 3-1, 2001 – 2003, מהעין הקולנועית (המצלמה) שהילל הבמאי המודרניסט דז'יגה ורטוב? (ורטוב הקולנוען ותיאורטיקן הקולנוע הרוסי-יהודי, 1896 – 1954, יוצרו של הסרט התיעודי הנודע האיש עם מצלמת הקולנוע) ההבדל מהותי, וכיום קריטי: הראשונה היא תחליף רובוטי לאנושי וכולה אדישות חזותית על השלכותיהם שעימם מנסה פארוקי להתמודד, והשנייה היא הרחבה, תותבת אמנם, של גופו החי של האדם. בעניין הרחבה תותבת זאת אפשר לחשוב גם על ה-airbrush של יואב וינפלד.
7. דימויי מכונה. אחת הבעיות המעסיקות את טְרֶבוֹר פּאגְלֶן בעבודותיו היא יכולת הקריאה של המכונה ואי-נראות הדימויים שהיא מנפיקה לעינו של אדם. האם יש משמעות, ואם כן כיצד מחוללים אותה, לאמנות המיוצרת בלעדית על ידי תוכנות מחשב, הרווחת למדי כיום? הביינאלה של ונציה ב-2019 הייתה גדושה באמנות כזאת. איך פאגלן מתמודד עם הבעייתיות של שימוש בתוכנות מחשב תוך כדי שימוש בהן? איך הוא מיישם אותן כדי לייצר משמעות?
8. דגמים של עולם. בַּמודלים החווייתיים-פואטיים מרובי הפריטים של העולמות האלטרנטיביים ששרה זי בונה משיירי סחורות היא יודעת לחמוק מניהיליזם, כיצד? ניהיליזם שמאפיין אמנים לא מעטים - דמיין הרסט, לדוגמה.
9. הממשי והמִבדה. כיצד מהלך של שחזור האפקטיביות של הממשי אצל תומס דימנד או אייל וייצמן / אדריכלות פורנזית ואחרים מחזיר תוקף לתצורת התיעוד שהרבו לבקרה, כולל מרתה רַסלר?
   
   וגם, שאלה פתוחה לא פשוטה שמציב פוסטר: האם תוכלנה תצורות של תחבולת המִבדה להיערך ולהתמודד באופן מאתגר עם "עובדות אלטרנטיביות", אופן שבה בעת יימָנע מהתבצרות פשוטה בתפיסה פוזיטיביסטית של הממשי?

הרבה חומר למחשבה לאמנים עצמם, לקוראים, ותוך כדי התבוננות וחוויה - לצופים.

***

אספקט נוסף בעקבות המאמר "שכבת בסיס"

קרי ג'יימס מרשל הצהיר: "לא תראו בעבודתי דימויים של שחורים במצבי טראומה; לא תראו בעבודתי דימויים של שחורים במצבים בזויים". מרשל חותר לסצינות בעלות אפקט של הקלה וגאולה, האל פוסטר מדגיש.

דרכה של האמנית השחורה קארה ווקר אחרת לחלוטין. בעבודותיה היא אינה נמנעת מביטויים של פתולוגיה אנושית ומצבי השפלה - של שחורים ושל לבנים כאחד, כולם מוצגים על חולשותיהם, אלימותם וכו'.

לדוגמה, רישום דיו וצבע מים, ללא כותרת, 2019: פלג גוף עליון של אשה עירומה באגרוף קפוץ, המופנה קדימה, שרועה על בטנה, או אפשר שהיא רוכנת על שולחן או שמא מכה על קיר שמולה. את ראשה תוחמות ידיה, קווקווים סביב ראשה מרמזים על גלי קול - קריאתה הנואשת, ובראש הדף רשמה האמנית מילות זעקה של אשה שחורה: "כבר שנים שאין זה בגלל העבדות".

ברישום דיו וצבע מים אחר, ללא כותרת, 1999-1997, נראה זוג לבן, לבוש, עומד זה מול זו בתנוחה מהוססת של כמעט נשיקה וביניהם יושבת על הרצפה דמות צעירה שחורה נמרצת. מבטה העירני והתוסס פונה חזיתית אל הצופה וכל אחת מכפות ידיה חופנת את אבר המין של כל אחד מבני הזוג הלבנים. היא קורבן? או תרופה ממריצה? או ישות רעננה חסרת עכבות?

דרבי אינגליש, במאמרו המצוין המוקדש לקארה ווקר בארטפורום, דצמבר 2021, אשר הדימויים שהזכרתי מופיעים בו, מגולל, בין היתר, את המתקפה הרעשנית של נציגים מן קהילה השחורה על קארה ווקר. הוא מתייחס, בין היתר, למסע תעמולה נגד אמנותה ב-1997, שבמסגרתו כתבה האמנית השחורה הוותיקה בטי סאאר: "האם קארה ווקר בוגדת באפריקאים-אמריקאים במסווה של אמנות?"

חשוב לומר כי קארה ווקר אינה מתייחסת לִשחורים כמקשה אחת אלא כמגוון של בני אדם. אין לדידה זהות קולקטיבית נוקשה. ואמנם, עמדה נוקשה ביחס לזהות קולקטיבית היא גם המקום המנביע סטריאוטיפים. גם אצלנו. את כל אלה כדאי לזכור כנדבך משלים למאמרו הנרחב של פוסטר על האמנות האיכותית של קרי ג'יימס מרשל, אשר משוליה עולה שאלת האידיאליזציה שעליה רומז פוסטר בהתייחסו לציור של מרשל מ-2003, זרם הגולף.

אסופה של מאמרים קצרים. אבל כן, בהחלט כדאי לקרוא כל מאמר יותר מפעם אחת.