הרצאה קצרה על "לעיני השמש הזאת"

מי שגדל בשנות ה-70 כמו יורם וכמוני, גדל בעולם שונה מאוד, לפחות מהבחינה של אמצעי התקשורת. זה היה עולם עם ערוץ טלוויזיה אחד בשחור לבן, בלי מחשבים, בלי טלפון סלולרי ובלי אינטרנט. כשיורם כותב בסיפור הראשון על "אי סדירוּת במרחב הגיאוגרפי שאליו הורגלנו מילדוּת", הוא מחבר לרגע בין עולם הילדות בהקשר היסטורי מאוד מסוים – סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 – ובין העולם של ימינו. במילים אחרות, הוא לא מתייחס כל כך לשינויים שחלו בעולם, למרות שהם כמובן חשובים, אלא לשינויים בייצוגי המרחב, באופן שבו התודעה שלנו יכולה לתפוס את העולם, את הזמן, את המרחב ואת היחסים ביניהם.

נדמה לי שילידי שנות ה-70 הם מקרה מיוחד מבחינת המעבר בין ייצוג פשוט יחסית של העולם לבין מה שאנו מקבלים היום בכל דף-בית של אתר חדשות. אנו הם האחרונים שעוד גדלו על ה"שחור לבן" ועל טלפונים שהיו מחוברים לחוטים, אבל היינו מספיק צעירים כשהגיעה המהפכה הטכנולוגית כדי להתחבר אליה. המשמעות של זה היא שאנו מבחינים במוזרות של המצאה כמו האינטרנט, למרות שאנו משתמשים בה באופן יומיומי.

בעיני, אם יש משהו משותף לסיפורים בספר הזה הרי הוא מבנה שאפשר לכנותו מבנה של "צומת", חיבור שהוא תמיד מפתיע בין שני עולמות, בין שתי תנועות-מחשבה, בין שני זמנים, בין שתי אפשרויות של קיום. היפה אצל יורם הוא שהחיבור הוא תמיד "חלק", מתרחש בתוך מילה אחת שאתה חושב ששייכת לעולם א', אבל היא כבר לוקחת אותך לעולם ב'.

זה מתחיל עם הסיפור הראשון שמחבר בין מדבר בתימן לכלבו ישראלי, כאילו הכלבו היה "לינק" באתר אינטרנט, שיכול להעביר אותך מיד למציאות אחרת, בו-זמנית, אבל רחוקה. אפשר להבין חלק מהסיפורים כאן אם נדמיין שהכותב בהה יותר מדי באינטרנט, ואז המשיך לחשוב אינטרנטית כשהוא הולך ברחוב.

בסיפור "בפינת הרחובות" יש דוגמה מתומצתת למה שכיניתי ה"צומת" בספר הזה. זה ניכר כבר מהכותרת. אני רוצה להתעכב עליו מעט:


אפשר לראות בקלות כמה צמתים יש כאן. זה קיים ביחידות הכי קטנות של הטקסט:

• פינת רחובות
• קירות עצובים
• מלצר = דמות מיתולוגית
• אני – משוחח בטבעיות עם דמות מיתולוגית
• מיתולוגיה – וגיאוגרפיה קונקרטית (בעלת "הילה" מיתולוגית; ארץ האש היא קבוצת איים בדרום צ'ילה – ארץ קרה מאוד, אגב, ששמה כמו מרחף מעל ממשותה האקלימית).

הפרטים האלה בונים טקסט צפוף מאוד שכל אטוֹם שלו כאילו קופץ לשני כיוונים. זה טקסט רוטט, אולי כמו סופלה. סופלה, אגב, בא מהפועל בצרפתית שמשמעו להתנפח, להתפוצץ – וזה בדיוק מה שקורה בסיפור הזה: כמה "צבעים", והרטט.

נחזור לסיפור. שיחה בין מישהו למלצר, שמזוהה, ואולי מואשם, כמסתובב בזהות בדויה. הוא למעשה יצור מיתולוגי, אבל הוא מתחזה למלצר בתל אביב.

ראשית, המלצר: מה פשר התגובה שלו? נראה שהוא "מודה באשמה" ואומר, "נכון, אני אורפאוס של ארץ האש, אבל עכשיו אני מגיש קפה עם סופלה". האם הוא מקונן על הירידה ממעמדו המיתולוגי? האם להיפך, הוא אומר שלהיות מלצר זה תפקיד לא פחות מיתולוגי מאורפאוס? איני יודע. מכל מקום, המוזר הוא, שהמלצר אינו מתפלא על הזיהוי ואינו מוטרד ממנו.

בסיפור המקורי, אורפאוס יורד לשאול כדי לחלץ משם את רעייתו, אורידיקה. אצל יורם, יורם יורד לבית הקפה בעל הקירות העצובים – הגרסה שלו לְ'שְאוֹל' בתל אביב. יש כאן מצד אחד היפוך תפקידים, שכן אורפאוס אינו המחלץ, אלא זה ש"תקוע" ויש לחלצו; אבל מצד שני הסיפור של יורם תואם את המיתוס בכך שככל הידוע לנו הדמות הכלואה בתחומי העצב – בית-הקפה – נוֹתֶרֶת בו, בעוד שהדמות המבקרת אותה – יורם – יוצא משם וכותב את הסיפור.

יורם הוא אם כן מעין אורפאוס של אורפאוס. וכמו במיתוס המקורי, אורפאוס נכשל. המלצר מאשר את קיומו כמלצר בבית הקפה. וזו נקודה עקרונית בספר הזה, שמחזירה אותי אל המבנה של ה"צומת" שהזכרתי. להפגיש אורפאוס באורפאוס זה בדיוק ה"צומת", החיבור בין עולם המיתוס שהוא כבר עולם שָׁחוּק, עולם שכבר סופּר, ובין היכולת של יורם לפגוש את המיתוס הזה במונחים אישיים.

במילים אחרות, מה שהסיפור הזה מראה לנו הוא צד אחד של הצומת: 'אורפאוס מגיע לבית קפה'. אבל לא רק המלצר הוא הגיבור כאן; עלינו לשאול, מניין מכיר יורם את אורפאוס? והתשובה היחידה האפשרית היא שגם יורם הוא תושב-גולה של ארץ האֵש. אהה – תושב לשעבר של ארץ האש, שלא ממלצֵר, אלא כותב סיפורים. נחשפת, המחבר. הסיפור הזה – בלי לומר מילה מפורשת – חושף את ארץ הולדתו של יורם נַסלָבסקי. הארץ הזו מצטלבת עם המקום הזה ויוצרת את הספר הזה.

אסיים בציטוט מתוך פתיחת ספרו של רוברטו קלאסו, "הספרות והאֵלים". הפסקה האחרונה נוגעת, אני חושב, לסיפור הזה של יורם נסלבסקי: